דרור פויר (גלובס) נסע למתחם האנרגיה הסולארית באשלים

עוברים את באר-שבע לכיוון דרום וכבר מבחינים בה, שמש שנייה בוהקת, זרה ונמוכה בשמי הנגב. העיניים כמו נמשכות מעצמן אל ראש המגדל התרמו-סולארי של תחנת הכוח באשלים ואל אורו המסנוור בעוצמה של אחד חלקי אלף שלוש מאות מהשמש האמיתית. כשמתקרבים, רואים את אבק המדבר שובר את קרני השמש ויוצר מעין חוּפָּה של אור וחום סביב המגדל. הכול נראה מאיים או מרשים, עניין של טעם. לא נדיר לראות מכוניות עוצרות בצד הדרך ואנשים יוצאים לצלם ולהתפעל מהענק בעל העין האחת שנראה כמו משהו שלא מהעולם הזה, בין חללית לאתר פולחן לאל שמש קדמון ופראי. עוד מעט, אני לוחש לעצמי בהתרגשות, עוד מעט תעלה לראש המגדל הלוהט ותיכנס אל עין המפלצת השוכנת בליבו של שדה מראות עצום, עוד מעט.

מתחם האנרגיה הסולארית באשלים – המשתרע על שטח של כ-10,000 דונמים, כמו בני-ברק וגבעתיים ביחד – מספק כ-4% מתצרוכת החשמל השנתית של המדינה. המתחם מורכב משלוש תחנות כוח נפרדות שפועלות כל אחת בטכנולוגיה שונה. התחנה הפוטו-וולטאית שמופעלת על ידי הזרוע הישראלית של EDF הצרפתית החלה לעבוד בתחילת 2018, שתי התחנות התרמו-סולאריות התחילו לפעול באפריל האחרון, ימים לפני הבחירות הראשונות, ואף אחד לא ממש שם לב.

עבור משק האנרגיה של ישראל, ובעיקר עבור יעדי האנרגיה הירוקה שהמדינה הציבה לעצמה, מדובר בבשורה. אבל תושבי האזור לא מתים, אם להתבטא בעדינות, על מגדל השמש והשדות הסולארים שסביבו. אפשר להבין אותם, כמובן. אנשים שבאו לגור במדבר בשביל השקט והטבע והנוף, ומוצאים את עצמם מסונוורים בלב חוות ענקיות של מראות ופאנלים.

את האובליסק האדיר הם מכנים בשלל שמות, כמו מגדל האש או העין של סאורון, שר השאול מטרילוגיית "שר הטבעות", שעינו מתוארת כש"שוליה בוערים באש, אך היא עצמה מזוגגת, דרוכה ונמרצת – וחריץ האישון נפער אל תהום חשוכה". תיאור מדויק. גודלו של המגדל ואורו הבוהק מושכים את המבט ונותנים תחושה כאילו אתה על כוכב עם שתי שמשות.

צד שני, להבדיל ממאבקים אחרים, פה לא היה NIMBY ואף אחד לא ניסה להעביר את הסבל למישהו אחר. הסתובבתי באזור, שאלתי את כל מי שראיתי, ואז שאלתי עוד אנשים בטלפון. שלושה ישראלים מחזיקים כמובן בחמש דעות ובשבע קונספירציות – אבל בסופו של דבר, אם יש התנגדות למגדל ולשדות הסולאריים, היא על רקע אסתטי בלבד. המתקנים לא מסוכנים לאדם ולחי, לא כל-כך מרעישים וכמעט שלא מזהמים. יש מי ששונא, יש מי שאוהב. יש מי שמרוויח – עבודה, תיירות – ויש מי שלא.

התחנה הראשונה בסיור שלנו היא "אשלים סאן PV", שמופעלת על-ידי חברת EDF-RE, הזרוע הישראלית של EDF הצרפתית. 101 אלף פאנלים פוטו-וולטאים פרוסים בדממה על 750 דונמים ומספקים 30 מגה-וואט בזול וכמעט ללא מגע יד אדם. העובדים היחידים באתר הם מאבטחים.

נדב ברקן, דירקטור פיתוח עסקי בחברה עושה לנו סיבוב. אנחנו פוסעים מעדנות בשדה הסיליקון, בין הפאנלים המשתרעים מאופק עד אופק, מבחינים בתן חוצה את השדה דרך מחילות שנחפרו במיוחד. חריקה שקטה ומנומסת נשמעת: 101 אלף פאנלים מתכווננים ביחד, כמו חמניות, אל השמש. דבר יפה לראות. בעשור האחרון עברה הטכנולוגיה מהפכה, המחירים צנחו והיעילות נסקה – כך הצליחה החברה להציע את המחיר הנמוך במכרז להפעלת השדה הרביעי במקום, שיתחיל לפעול ב-2021 וייצר יותר חשמל על פחות שטח.

החיסרון הוא שהשדות הללו מייצרים חשמל כשמונה שעות ביום, רק כשיש שמש, ובעצם מנציחים את התלות של משק החשמל בנפט ובפחם.

מול החווה של אשלים נמצא השדה של נגב אנרגיה (בבעלות שיכון ובינוי, קרן נוי וחברת TSK הספרדית), שהיא החווה התרמו-סולארית הגדולה באזור. 3,900 דונם של "שקתות פראבוליות", מראות קעורות שמרכזות את חום השמש אל מרכז השוקת, שם עובר צינור ובתוכו שמן שמתחמם ל-400 מעלות, נשאב למרכז התחנה, מחמם מים שיוצרים קיטור, שמפעיל טורבינה, שמייצרת חשמל שהולך לרשת. השמן בינתיים התקרר והתחיל את כל הסיבוב מהתחלה, וככה זה הולך לקרות עד 2043, תום תקופת הזיכיון.

התחנות התרמו-סולאריות, כמו זו של נגב אנרגיה, אומנם יקרות מאוד, אבל יש להן יתרונות אחרים. עם ים האמבטיות המשונות שלה, התחנה מציעה אלמנט אחד קריטי שיכול להפוך את הקערה על פיה: היא מצליחה לאגור את חום השמש ולספק חשמל עוד שש שעות נוספות, בלילה או כשמעונן. אגירה משמעותית יותר של אנרגיות השמש, המים והרוח יכולה לפטור אותנו לגמרי מהקמת תחנות כוח פחמיות. אני מתקשר לדידי פז, מנכ"ל נגב אנרגיה, שיסביר לי.

"זה ג'יים צ'יינג'ר", אומר פז. "בחלק מהשמן אנחנו משתמשים כדי לחמם מכלים ענקיים מלאים בתמיסת מלח, ככה אפשר לתפוס את החום. יורד הלילה, והתחנות האחרות הפסיקו לעבוד – אבל אני יושב על ערימת גחלים לוחשות, או יותר נכון: 40 אלף טונות מלח חם. בלחיצת כפתור, המלח פוגש שוב את השמן והמים, מחמם אותם, ויש לי עוד חמש-שש שעות של חשמל. אנחנו יודעים לעבוד 18 שעות ביום".

"יכול להיות שהיום לא היו מאשרים את הפרויקטים שלנו", מודה פז, "אבל אם היו נביאים, אולי גם לא היו משקיעים בבטר פלייס. נכון שהמחיר שלנו יקר כי נפתח פער תעריפים, מצד שני יש עניין של תמהיל, עמידה בהסכמים וערכים נוספים כמו האגירה".
כשאני שואל את פז על ההישג של EDF במכרז האחרון הוא מפרגן, אבל גם מזכיר ש"מה שצריך בשביל שדה פוטו-וולטאי זה מסגר עם טנדר. העלות-תועלת של זה פשוט מצוינת, אבל אין אגירה. אנחנו תחנת כוח. זה עולם אחר. תחנה כזו עולה פי 12 והתעריף משקף את זה. בכלל, ההשוואה הזו לא מעניינת. זה לא תפוחים ותפוחים, זה גויאבות ואבטיחים – הגויאבה יותר זולה, נכון, אבל האבטיח נותן דברים שהגויאבה לא יודעת לתת".

"קיבלנו שומה מאוד גבוהה", אומר פז, "יש דיאלוג וזה בסדר. עוד לא ראיתי מועצה שלא רוצה למקסם גבייה ולא ראיתי חברות שלא מנסות להפחית תשלומים. שמע, עשו להם מחטף עם הארנונה ועם 'עיר עולים', הורידו להם, אז הוא בא אלינו, זה לגיטימי".

"אני מוריד את הכובע בפני התושבים ובפני המועצה. אי אפשר להתכחש לזה שפלשנו לאזור מדבר שקט ורגוע ברגל גסה והקמנו שם מפלצות מתכת תעשייתיות אימתניות. וואלה, הרסת להם את החיים, אתה חייב לדבר איתם. השקענו הרבה מאוד מאמצים כדי להפוך את המרמור והכעס והתסכול גם לדברים טובים. פעם ראשונה שבאתי לשם כמעט סקלו אותי, היום אנחנו חברים. לא שנגמרו הבעיות, אבל יש דיאלוג. לפעמים עצם הדיאלוג הוא הישג בפני עצמו".

קטעים מתוך כתבתו של דרור פויר (גלובס)